גדבאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפני תביעה לנזקי גוף בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975( להלן : "חוק הפיצויים").

התובע, יליד 1961, נפגע בתאונה ביום 8/8/08 או בסמוך לכך (להלן: "התאונה"),בנסיבות ,שלטענת התובע , מביאות תאונה זו לחסות בצילו של חוק הפיצויים לפגעי תאונת דרכים ושמהווה גם תאונת עבודה.

הנתבעת חולקת על גרסת התובע בכל הנוגע לעצם קרות התאונה ועל כן נסב הדיון הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

נסיבות התאונה:

 התובע טען בכתב התביעה ובעדותו בפניי, כי ביום 8.8.08 בסביבות שעה 15:00 נפגע ברגלו הימנית במהלך עבודתו כנהג משאית של מערבל בטון מסוג דאף מס רישוי 35-058-17 (להלן:"המשאית") אצל חברת קדמאני, זאת בסיום יציקת בטון בכפר ג'ת ותוך כדי עלייה למשאית לצורך נסיעה.

התובע העיד בפני ביחס לקרות התאונה וציין:

 " כשסיימתי את היציקה אנשים נסעו ואני שטפתי את המשפך של המיקסר. הלכתי למשאית כדי לעלות עליה וברגע שעליתי על המדרכה האחרונה החלקתי ונפלתי. נפגעתי ברגל. יש במשאית שתי מדרגות". ( שורות 2-4 עמ' 5 לפרוטוקול )

התובע נשאל בחקירתו אם הודיע לבעל הבית שאצלו יצקו את הבטון על פגיעתו והוא השיב בחקירתו הנגדית :

" לא, לא הרגשתי שיש צורך.". ( שורות 5- 7 עמ' 5 לפרוטוקול).

התובע המשיך והעיד כי לאחר התאונה הרגיש כאבים ,אך חשב שמדובר בכאבים חולפים וחזר למפעל ואמר לבעל הבית שלו (יוסף קדמאני) כי נפל, הוא לא ניגש לבית חולים, היה בבית ואחרי שהכאבים גברו הלך, לאחר שלושה ימים, לבית חולים שם סיפר להם כי הייתה לו תאונת עבודה ואובחן אצלו שבר במסרק רגלו ושמו לו חבישה. למשטרה הוא פנה אחרי חצי שנה בעקבות דרישת חברת הביטוח.

בעקבות התאונה נחבל ,התובע, בכף רגלו הימנית והיה לו שבר במסרק 5. התובע שוחרר מבית החולים עם המלצה למנוחה עם רגל מורמת, חופש מחלה למשך שבועיים וביום 12.8.08 נבדק ע"י אורטופד אשר המליץ לו על מנוחה במשך 24 ימים מיום התאונה ועד ליום 31.8.08 ובבדיקה נוספת ביום 18.9.08 נבדק התובע שוב ע"י אורטופד אשר המליץ לו על המשך חופש מחלה מיום 1.9.08 ועד 27.9.08, לטענת התובע היה באי כושר עבודה במשך 50 ימים קרי מיום 8.8.08 ועד 27.9.08.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לו דמי פגיעה כחוק.

התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא פוטר מעבודתו ביום 1.9.08.

הנתבעת מכחישה בכתב הגנתה את נסיבות אירוע התאונה כפי שהתובע טוען ומכחישה כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד.

עסקינן בתאונה עצמית ללא שהיו לתובע עדים לעצם התרחשותה (האנשים שהיו במקום "נסעו" והוא נשאר בזירה לבד) . במצב דברים זה עסקינן בעדות יחיד אשר חלים עליה הכללים שבסעיף 54 לפקודת הראיות(נ"ח). אציין שהמציאות מלמדת שתאונות רבות הן תאונות עצמיות ולא ניתן לומר שבשל כך בלבד דינן נגזר לדחייה. אלא שבבוא בית משפט לקבל עדות יחידה עליו להיות משוכנע שאכן יש להאמין לתובע שאכן התאונה קרתה בהתאם לעדותו.

אין חולק בין הצדדים, שאם ייקבע שהתאונה התרחשה כפי שטען התובע, התאונה חוסה בצילו של חוק הפיצויים; העלייה לרכב היא עליה לצורך נסיעה. יושם אל לב, כי הגם שהנתבעת כפרה במסגרת כתב הגנתה בהיותה של התאונה "תאונת דרכים", הרי שבמסגרת סיכומיה לא חלקה על כך , וטענה כי התאונה לא התרחשה, כאמור בידי התובע.

על כן עיקר המחלוקת אם התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת האירוע כפי שהוא טוען. תחילה על בית המשפט לתת אימון בגרסת התובע ולאחריה הוא יישם את הכלל שבסעיף 54 לפקודת הראיות, והשאלה אם התובע שכנע את בית המשפט בהתרחשות התאונה כפי שטען.